סיפור בין אדם לאש…
כל חיי אהבתי אש,כל סיבה להדליק מדורה הייתה חגיגה…בתור ילד, ניסיתי להוציא ניצוצות מאבני צור או לחכך עצים ולהתלהב מהחום והריח,אך ללא הועיל-אש ממש לא יצא מזה.
יום אחד במילואים 'נתקענו' ללא גפרורים ורצינו קפה, ופתאום אחד החברה זרק שפעם הוא ראה איך מדליקים אש עם שני עצים, וזה עבד…
'תראה לי' ביקשתי אך הוא לא ממש חשב שהוא יצליח, אז הוא רק הסביר לי… לא ממש הייתי בכיוון הנכון אבל התחלתי להידלק. ניצוץ של אש ניצת בתוכי והעיר דב ישן מתרדמה ארוכה. החבר סיפר לי על חבר נוסף שממש יודע איך לעשות את זה,מיד כשחזרנו ניגשתי לחבר שבאמת החזיק ברכב ערכה מוכנה להדלקת אש מחיכוך עצים (מקדח יד)
'תוכל להראות לי?' שאלתי. בטח! הוא אמר. אך כשהתחיל אמר 'אני אראה לך רק עשן, אני לא מדליק אש סתם, זה טקסי בשבילי'
כשהגעתי הביתה מיד מצאתי מקל מתאים ועץ בצורה מתאימה והתחלתי להתאמן. שעות, ימים, וחודשים כל יום כל לילה,אך יש עשן בלי אש…רק עשן ועשן ואין זכר לאש…
במקביל לימד אותי מישהו שיטה נוספת-בעזרת קשת וחבל,(מקדח קשת) אך משהו לא עבד…
לא נדלקה האש,משהו היה חסר. תנסה להתפלל אמרו לי, האש לא באה ככה סתם.
שנה וחצי לא עבר יום שלא ניסיתי, אשתי אמרה שהאש גנבה אותי,כבר הייתי כל כך מיומן בטכניקה ושריריי למדו את הפעולה,שלא יודע איך לא הפסקתי להאמין בזה שזה יקרה יום אחד…אבל זה לא בא.
יום אחד נפגשתי עם חבר שידע איך להדליק…'תנסה עץ אחר' אמר ו'המיקום של החריץ שלך לא נכון, תשנה אותו'-נפתחו לי העיניים,איך לא חשבתי שמשהו בעצים לא מתאים,ובטכניקה…
הכנתי ערכה נוספת הפעם מעצים אחרים עם חריץ במקום הנכון.
לא חלפה דקה והייתה שם אש מפוארת.
איזה שמחה, כמעט דמעות,התרגשות גדולה ותודה עצומה לבורא האש.
לא הפסקתי להדליק אש,הייתי כל כך מיומן מניסיונות אין סופיים,שהשינויים כיוונו אותי מחדש אבל לא היה צריך עוד עבודה,בקלות נוצר גחל ועוד אחד,
מאז ועד היום האש בתוכי עוד דולקת. התהליך הארוך שעברתי כדי ללמוד מיומנות מסויימת לימד אותי המון על עצמי, על החיים, על האש,על העצים,על תהליכים ועבודת מידות ועל עוד אין סוף דברים. אני שמח ומודה על הדרך שעברתי בזכות הקשיים והמכשולים.
ואז נחתה התובנה-האש לימדה אותי דרך התהליך שעברתי את מה שהיא מסמלת ביצירתה ובמהותה- האש הופכת חומר לאנרגיה,למשהו יותר רוחני. גם אצל האדם הדרך לגילוי כרוכה ברצון גדול והתחממות מבפנים,המון התמדה ומאמץ ומתחילים להרגיש חום,אך בהתחלה לפעמים מה שיוצא זה עשן מטשטש, צבע שחור והרבה חיכוך-קשיים בדרך, לעתים משהו בדרך שלנו לא מדויק או לא נכון-בשביל זה יש חברים,הבורא שולח לנו מסרים דרך אנשים,בע"ח,ומקרים הקורים לנו,ועם קצת ענווה להבין שטוב ללמוד מהאחר,הדרך נפתחת שוב ומהחום מגיע הניצוץ,ההארה הראשונית,שיוצרת התרגשות ותחושת הודיה. אך זה לא הסוף…ניצוץ שלא יתוחזק כראוי-יכבה,יש להזין את הניצוץ בחומר וברוח והשילוב בין השניים יבעיר אש גדולה יותר,גם בחיים ההארה היא מופשטת וכדי ליצור ממנה משהו אמיתי היא חייבת לרדת לחיי המעשה, ליום יום. אך גם אש גדולה דועכת עם הזמן אם לא מאכילים אותה,וכאן מתחילה עבודת המידות שלנו לא להירדם, לא לעגל פינות להתמיד בעשיית הטוב ולממש את הלימוד שזכינו לו פשוט ככל שיהיה.
בכל פעם שאני מדליק אש אני משתדל להיזכר בזה להעריך ולהכיר טובה על המתנה המופלאה שבני האדם קיבלו,ולהיזכר שזה לא מובן מאליו…
